תקופת לידה משותפת

ילד קטן שלי, ילד חופש שלי, מחר אתה הולך לגן.
ואני לא מצליחה לישון והעיניים שלי דומעות.
חמישה וחצי חודשים הייתי איתך בבית.
תקופה שלא תחזור, אולי התקופה היפה בחיי.
בטוח.
תקופת הלידה שלך.
היינו די לבד בימים. לבד ביחד.
באת אלינו בחורף הכי שחון והבאת איתך ריח משכר כמו הגשם.
הכרתי אותך עוד מהבטן וידעתי שתבוא כמו שבאת.
וידעתי שכמו שאתה נולד אני נולדת גם קצת מחדש.
וכמו שאתה גודל למולי אני גודלת גם כן.
אבא פגש אותך לפני, כך תמיד רציתי.
שזה האדם הראשון שתראה, האדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה.
רציתי שתהיה שלו כמו ששלי. שתדמה לו.
ובאת לכאן בסערה, כל כך שליו, וסחפת אותי לאי של שקט.
והיו ימים קשים שלא הצלחתי לשים לך חיתול, בימים כאלו למדתי כוחו של טיול.
ולראשונה בחיי הכרתי קצת אחרת את השמש
ואפשרתי לה לטפוח על ראשי ועורי.
ונחשפתי בחולשותי וגיליתי כח.
והייתי מוכרחה לחייך אליך כל היום כדי שתלמד להיות שמח.
ובחיים לא חייכתי כל כך הרבה לפני כן.
ופתאום חייכת אלי והתחלתי לצחוק ..וכך צחקת גם אתה.
והתגלגלנו מצחוק יחד
ולשנינו יש גומה אחת.
וכמה שרתי לך והלב שלי רקד.
ורקדנו יחד בגשם ונזכרתי כמה כיף זה מים ופרחים.
וכשאתה פה אני שוב משתטה כמו ילדה.
ואין יותר קסום וניסי מלהניק תינוק ולראות שהוא גדל.
ולימדת אותי לשתוק, לשקוט ולדעת לשחרר קצת, לאבד שליטה, להתגמש.
להיות אמא.
ואמן שיהיה לך טוב.