אחד שכינה אותי קרמבו

כשהייתי ילדה קטנה הייתי ילדה חזקה, אסרטיבית עם המון אש וסקרנות בעיניים.
ידעתי מה רציתי וכל הזמן רציתי.
אני זוכרת.. כל כך הרבה רציתי שצעקתי כדי שישמעו. ורצתי ברחובות והייתי שרה בקול ומתפקעת מצחוק.
והיה אחד שכינה אותי קרמבו אבל הרוב קראו לי סירנה..
אבל אז בגן, הגננת הכריחה אותי לשים כתר עם נר על הראש ולרקוד בדיוק כמו שהיא אומרת ומאז חנוכה נהיה מבאס וגם השמלה השחורה שלבשתי לא רציתי ללבוש עוד.
כשהייתי בת חמש נולד לי אח קטן ונורא שמחתי. חשבתי שהוא שלי והוא היה כל חיי. אז קנו לי בובה, ויום אחד תוך כדי האכלות והחתלות, פרצה בי השראה והחלטתי לכרוך סביב רגלי זוג טיטולים וכך יצאתי לי לרחוב וקיפצתי בדילוגים. הרגשתי ממש כמו שהרגשתי בדרך לחופה ביום חתונתי.. אבל אז עבר זוג צעיר וצחקקו להם והבנתי שאולי הנעליים המקוריות שלי לא כל כך יפות, אז זרקתי אותן לפח וחזרתי יחפה הביתה.

ואני זוכרת את היום בו הפכתי לגברת בעל כורחי. המבוגרים הסבירו לי שצריך לשבת עם חצאית ברגליים סגורות, או רגל על רגל ואז הבנתי לראשונה שהגוף שלי הוא רק שלי ומרגע זה בדיוק כבר לא הרגשתי ככה.
אחר כך גדלתי, וכבר לא היו לי עיניים סקרניות, והתחלתי ללכת לאט והסתרתי בקפידה את ברכיי ובחרתי הרבה פעמים לשתוק ובניתי לי גבולות וקווים להתהלך בהם, מבלי לסטות.
וכך יצא שמתוך 5 שנות לימודי התואר לא פספסתי שיעור אחד.
ועשיתי כי צריך , ועשיתי כי נכון.
ולא עשיתי- כי אסור.
ולא מזמן נולד לי ילד, ואומרים עליו שיש לו עיניים גדולות סקרניות, ולעולם לא אסכים שהניצוץ הזה יסור מעיניו.
לקראת ראש השנה הקרב, כמו בכל שנה, אני עושה מעין חשבון נפש והשנה חוץ מלבש את סליחתו של כל העולם וחוץ מרק להודות על מה שיש, אני מבקשת סליחה מעצמי ומצווה אותי להיות אני.
להסיר את משתיק הקול, להשאיר את אנגליה באנגליה ואת גרמניה בגרמניה , לרצות לעצמי הכל, לרקוד חופשי איך שבא לי, להיות אשה, להיות יצירתית, לבכות ולהתפקע מצחוק.