מה שרואים מכאן לא רואים משם

לכל אחד יש תקופות כאלה. תקופות בהן הכל תקוע. פתאום נופלים עלינו דברים לא טובים, בדרך כלל בצרורות. אנחנו שואלים את עצמנו מה?? מה אני עושה לא טוב? למה זה צריך לקרות? למה אני תקוע? למה זה קורה לי? יש מי שיאשים את עצמו, יש מי שיאשים את כל האנשים סביבו, את העולם ואת היושב במרומים. יש כמוני ששואלים את כל השאלות ומאשימים את כולם גם יחד. יש כל כך הרבה דוגמאות, גדולות יותר ופחות. הפעם, לקראת יום האהבה אני בוחרת להתרכז באלו שהובילו אותי בסופו של דבר למצוא את אהובי, החצי השני, האיש שלי, החבר הכי טוב שלי.
לב שבור הוא לב שלם
לפני שמונה שנים נפרדנו אני ובן זוגי באותם ארבע שנים. הלב שלי נשבר לרסיסים, במשך חודשים בכיתי על מר גורלי ,כאבתי כל כך עד שחליתי בדלקת ריאות קשה והקאתי דם, פשוטו כמשמעו. כל זה עד שהרופא אמר לי: "גברת, אני לא יודע מה תעשי אבל תתעוררי, תעשי משהו כי המצב שלך חמור". הרופא הזה, שלא הכיר אותי אישית, זיהה את המצוקה שלי, ראה דרכי וניער אותי.
כשחזרתי הביתה קיבלתי החלטה ברורה שהגיע הזמן לאסוף את השברים, לאחות את הפצעים ולהמשיך הלאה. למחרת, התקשרתי אליו אחרי חודשים שלא דיברנו ואמרתי לו: אני משחררת אותך. נפרדתי ממנו. הפעם בלב שלם. הלב שלי, לולא היה נשבר כך לרסיסים, לא היה נבנה מחדש לאהוב את מי שאני איתו ממש מאז. היום, אני כל כך שמחה על הפרידה הכה כואבת הזו ואני ממש מודה עליה.
כשסיימתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה, התואר שנתתי את כל כולי בו, עבדתי במכון אבחון נחשב בתחום. עבדתי חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום (לא כולל שלוש שעות נסיעה כל יום) והרווחתי 3780 ש"ח בחודש. כעסתי כל כך. הייתי ממורמרת מאוד ולא הבנתי כיצד זה יכול להיות. לימים גיליתי שלולא הייתי שם בתפקיד ההוא לא הייתי מקבלת את המשוב הראשון והחשוב בחיי, לא הייתי מכירה חברות נפלאות ולא הייתי ממשיכה ללימודי התואר השני. גם לא הייתי נשענת ומתנחלת בדירה של מי שהפך 132H (1) לימים לבעלי.
והיתה את התקופה הזו אחרי התואר השני, שמצאתי את עצמי מובטלת תקופה ארוכה, בבית עם שכן מטורף שקדח ודפק וניסר, כל יום מבוקר עד ערב בצמוד לקיר חדר השינה שלי. בתקופה ההיא לא קרה כלום וקרו הרבה מאוד דברים. אם הקדיחות לא היו מוציאות אותי מדעתי, לא הייתי עוברת לדירה הנפלאה שגרנו בה לאחר מכן והתגלתה כקרובה מרחק של חמש דקות למקום עבודתי החדש. בתקופה הזו היה לי הרבה מאוד זמן לחשוב ובה החלטתי את אחת ההחלטות החשובות בחיי. החלטתי שאני רוצה להתחתן. אני יודעת בוודאות שלא הייתי מתחתנת באותה שנה אם לא הייתי אז מובטלת.
באביב
השבוע בנסיעתי הביתה, כהרגלי מטיילת בחוסר שביעות רצון בין תחנות הרדיו, נעצרתי על השיר הזה של מיכה שטרית שתמיד התנגן לו ברדיו ואף פעם לא ממש הקשבתי למילותיו.
"קַבֵּל אֶת הַדִּין זֶה נוֹפֵל מִלְמַעְלָה
תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה גֶּשֶׁם, תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה חֹרֶף, וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
נַעֲבֹר אֶת הַחֹרֶף וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
בָּאָבִיב, בָּאָבִיב, בָּאָבִיב"
אנחנו , בני האדם, אנחנו באמת קטנים כגרגיר החול, ובטוחים שאנחנו מ תמונה עץ מלמטה רכז העולם. אבל לעולם יש תוכניות גדולות יותר. אולי אני משלה את עצמי, אולי זה נשמע דטרמניסטי, אבל החלטתי שנוח לי לחשוב שדברים יסתדרו כמו שצריך.
ברגעים כאלו לא נוחים, כואבים, תקועים, אולי כדאי לנו לקבל את הדין, לדמיין שהוא באמת מגיע מלמעלה, ממקום מחושב יותר, לשהות במצב, להתבונן, לתת למאורעות היום להרטיב אותנו כמו הגשם, להרגיע ולומר לעצמינו שזו רק תקופת חורף קרה ואפורה ולדעת שיש למה לחכות. לאחרי, כשיתבהר, לאביב. לעיתים זה יעבוד. אני בטוחה בזה. בפעמים אחרות זה ינעים לנו את התקופות הפחות נעימות שלנו בחיים.
האביב כבר מגיע..