"ממי! הביצים של הילד נעלמו!!"

 הכל התחיל לפני שלושה ימים.  הילד שלי קם אחר. הילד הרגוע והשמח שלי קם עצבני וחסר סבלנות, מה שהפך די מהר, גם אותי לעצבנית וחסרת סבלנות. נסענו למטפלת והודעתי לה שנראה לי שהילד מפתח משהו ושתעדכן בהמשך היום. בצהרים התעדכנתי שיש לו חום. גבוה. שיחת הטלפון שלנו הסתיימה ואיתה התחילו המחשבות. הרגע הזה שאני מבינה למה לא ישנתי כבר בלילה הקודם ושאני מבינה שלא אשן גם הלילה ושזה רק יום ראשון של השבוע. נשארו לי שעתיים עד לסיום יום העבודה ואני יושבת חסרת ריכוז לחלוטין, מנסה לעבוד והמחשבות שלי תקועות במקום,  או יותר נכון מקפצות להם חסרות מנוח ומייסרות אותי. איך אני לא איתו כרגע?, איך אני משיגה עכשיו רופא באזור שאני גרה בו? והאם לחכות עם רופא למחר או לגשת מיד?

זה תמיד "כנראה וירוס"
"בובל'ה, אין מה לבוא אלי לפני שעברו 24 שעות"
כך אמר לנו הרופא בפעם הקודמת שהיינו אצלו. בתכל'ס כל אב ואם שהילד שלהם חלה אי פעם יודעים שזה תמיד מסתיים באיזה וירוס. הילד  משתעל, הילד מנוזל, הילד בוכה, הילד צועק– תמיד זה "כנראה וירוס". תמיד צריך לחכות.  אז הפעם חיכינו. חיכינו 24 שעות, שני לילות קשים ובבוקר אצנו רצנו לרופא והתייצבנו אצלו כבר בשבע וחצי .
"אני לא רואה כלום. זה כנראה וירוס".
באותו רגע אנחנו חצי נבוכים מהקלישאה, חצי מחייכים אחד לשני בהקלה, "וירוס דוקטור"?
"כן, שפעת".
"שפעת או וירוס"?
"שפעת, סוג של וירוס".
(אהה טוב, למה לא אמרת קודם?!?!!)  "אז מה זה אומר?"
"כלום. אם יש חום גם הלילה תחזרו אלי בבוקר"

נסיעה בכסא החדש
לילה שלישי נטול שינה,  הודעה לבוס, מזכירה לו שאני גם אמא לזאטוט קטן ושאני לא אגיע לעבודה היום. רגשות אשמה מצד אחד, ביטחון במה שחשוב לי כרגע מצד שני. דווקא היום סערה בחוץ, אובך ועדיף לא לצאת החוצה עם תינוקות. הרופא אומר להגיע אליו מיד. יש לפנינו נסיעה של חצי שעה!. "ממי, אני יכולה אני לנהוג? קשה לי לשבת לידו כשהוא כל כך בוכה ומסכן, אני נכנסת ללחץ". "לא ממי, את נוהגת כמו מטורפת כשאת לחוצה ואת תמיד זו שנוהגת". בסוף הוא משכנע אותי כשאומר "הוא צריך אותך". העמסנו את  הילד, הושבנו אותו בכסא החדש דנדש שלו, סופר דופר בטיחותי, עם בד נושם וכל המסביב, כזה שנמשיך לשלם עליו עד שהילד יהיה בכיתה א'. מרגע תחילת הנסיעה אנחנו מנסים לרצות אותו בכל דרך אפשרית.  שרנו "האוטו שלנו", הבאנו ספרים, מכונית, הצעתי לו נשנושים, נתתי את הסמארטפון! ואפילו כשהבאתי את השלט למזגן, זה שהוא תמיד כל כך  חושק בו, הוא לא התרצה. כלום לא עזר. הילד שלנו  חולה ומסכן וחסר שקט.  "שתי דקות ואנחנו מגיעים מתוק שלי גיבור", אני אומרת לו. ואז שקט.
הילד מקיא. מקיא על עצמו, מקיא עלי, מקיא על הכסא החדש דנדש שקנינו לפני שבוע.
מסריחים ורטובים, ולא בגלל הגשם, אנחנו נכנסים לרופא, שכמובן אמר שוב שכנראה זה וירוס ושלח לבדיקות דם לבירור סופי. חוזרים הביתה.

"ממי!! הביצים של הילד נעלמו!!"
אחרי יום מתיש, לרגע קט אחד ,שחררתי. הלכתי לחדר, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, ילדים חולים כל הזמן. אז נכון, קשה לו, קשה לך שקשה לו, אז נכון הוא מסכן אבל כולם חולים וזה עובר. תהיי חזקה!"
ממי!! אני שומעת ומיד מזהה טון אחר מבעלי התמיד כה רגוע ושליו… ממי בואי שניה! נעלמו לו הביצים!!
מה?? אני בטוחה שלא שמעתי טוב וחוזרת לסלון לגלות שלילד שלי נעלמו האשכים. חשכו עיני ובאמת שאם היו לי ביצים  משלי, גם שלי היו נעלמות. או מיי גאד! מה זה? איפה זה? אין ביצים ואין שק, אין כלום למעט בולבול. אני והוא מסתכלים אחד על השני מבוהלים. ממצמצים, מסתכלים שוב, הוא מנסה להרגיע, אומר ש"אולי זה מהחום..", "ואם זה מהחום?" אני מחזירה לו בהיסטריה , "מה? החום המיס אותם? "
אמא, אמא תדע! אני מתקשרת אליה, היא לא עונה. אבא! אבא נעלמו לו הביצים! אבא לא עוזר..
הרופא! אז הרופא הסביר שזה טבעי ויש לבן שלי אשכים מובילים, ניידים, כאלו  שעולים מעלה מעלה וחוזרים כשבא להם. גם כשהתעקשתי והסברתי לו שאין שם שום דבר וכל העסק נראה כמו כלום, הוא עמד על שלו ובסוף השיחה, אני יכולה להשבע, הוא אפילו צחקק.
בערב, אחרי יומיים קשים ומעייפים, החלטנו לנסוע למיון, הילד לא רגוע, משהו מציק לו , אין מצב לעוד לילה שכזה, והתשישות מביאה איתה את כל התסריטים הרעים שיכולים לעבור בראש. מתארגנים ליציאה, התיק מוכן. דפיקה בדלת. סבתא נכנסת. הילד שמח, מוחא כפיים, מטייל בבית ומשחק.
"מה אתם רוצים מהילד? הוא נראה בסדר גמור..".