"ממי! הביצים של הילד נעלמו!!"

 הכל התחיל לפני שלושה ימים.  הילד שלי קם אחר. הילד הרגוע והשמח שלי קם עצבני וחסר סבלנות, מה שהפך די מהר, גם אותי לעצבנית וחסרת סבלנות. נסענו למטפלת והודעתי לה שנראה לי שהילד מפתח משהו ושתעדכן בהמשך היום. בצהרים התעדכנתי שיש לו חום. גבוה. שיחת הטלפון שלנו הסתיימה ואיתה התחילו המחשבות. הרגע הזה שאני מבינה למה לא ישנתי כבר בלילה הקודם ושאני מבינה שלא אשן גם הלילה ושזה רק יום ראשון של השבוע. נשארו לי שעתיים עד לסיום יום העבודה ואני יושבת חסרת ריכוז לחלוטין, מנסה לעבוד והמחשבות שלי תקועות במקום,  או יותר נכון מקפצות להם חסרות מנוח ומייסרות אותי. איך אני לא איתו כרגע?, איך אני משיגה עכשיו רופא באזור שאני גרה בו? והאם לחכות עם רופא למחר או לגשת מיד?

זה תמיד "כנראה וירוס"
"בובל'ה, אין מה לבוא אלי לפני שעברו 24 שעות"
כך אמר לנו הרופא בפעם הקודמת שהיינו אצלו. בתכל'ס כל אב ואם שהילד שלהם חלה אי פעם יודעים שזה תמיד מסתיים באיזה וירוס. הילד  משתעל, הילד מנוזל, הילד בוכה, הילד צועק– תמיד זה "כנראה וירוס". תמיד צריך לחכות.  אז הפעם חיכינו. חיכינו 24 שעות, שני לילות קשים ובבוקר אצנו רצנו לרופא והתייצבנו אצלו כבר בשבע וחצי .
"אני לא רואה כלום. זה כנראה וירוס".
באותו רגע אנחנו חצי נבוכים מהקלישאה, חצי מחייכים אחד לשני בהקלה, "וירוס דוקטור"?
"כן, שפעת".
"שפעת או וירוס"?
"שפעת, סוג של וירוס".
(אהה טוב, למה לא אמרת קודם?!?!!)  "אז מה זה אומר?"
"כלום. אם יש חום גם הלילה תחזרו אלי בבוקר"

נסיעה בכסא החדש
לילה שלישי נטול שינה,  הודעה לבוס, מזכירה לו שאני גם אמא לזאטוט קטן ושאני לא אגיע לעבודה היום. רגשות אשמה מצד אחד, ביטחון במה שחשוב לי כרגע מצד שני. דווקא היום סערה בחוץ, אובך ועדיף לא לצאת החוצה עם תינוקות. הרופא אומר להגיע אליו מיד. יש לפנינו נסיעה של חצי שעה!. "ממי, אני יכולה אני לנהוג? קשה לי לשבת לידו כשהוא כל כך בוכה ומסכן, אני נכנסת ללחץ". "לא ממי, את נוהגת כמו מטורפת כשאת לחוצה ואת תמיד זו שנוהגת". בסוף הוא משכנע אותי כשאומר "הוא צריך אותך". העמסנו את  הילד, הושבנו אותו בכסא החדש דנדש שלו, סופר דופר בטיחותי, עם בד נושם וכל המסביב, כזה שנמשיך לשלם עליו עד שהילד יהיה בכיתה א'. מרגע תחילת הנסיעה אנחנו מנסים לרצות אותו בכל דרך אפשרית.  שרנו "האוטו שלנו", הבאנו ספרים, מכונית, הצעתי לו נשנושים, נתתי את הסמארטפון! ואפילו כשהבאתי את השלט למזגן, זה שהוא תמיד כל כך  חושק בו, הוא לא התרצה. כלום לא עזר. הילד שלנו  חולה ומסכן וחסר שקט.  "שתי דקות ואנחנו מגיעים מתוק שלי גיבור", אני אומרת לו. ואז שקט.
הילד מקיא. מקיא על עצמו, מקיא עלי, מקיא על הכסא החדש דנדש שקנינו לפני שבוע.
מסריחים ורטובים, ולא בגלל הגשם, אנחנו נכנסים לרופא, שכמובן אמר שוב שכנראה זה וירוס ושלח לבדיקות דם לבירור סופי. חוזרים הביתה.

"ממי!! הביצים של הילד נעלמו!!"
אחרי יום מתיש, לרגע קט אחד ,שחררתי. הלכתי לחדר, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, ילדים חולים כל הזמן. אז נכון, קשה לו, קשה לך שקשה לו, אז נכון הוא מסכן אבל כולם חולים וזה עובר. תהיי חזקה!"
ממי!! אני שומעת ומיד מזהה טון אחר מבעלי התמיד כה רגוע ושליו… ממי בואי שניה! נעלמו לו הביצים!!
מה?? אני בטוחה שלא שמעתי טוב וחוזרת לסלון לגלות שלילד שלי נעלמו האשכים. חשכו עיני ובאמת שאם היו לי ביצים  משלי, גם שלי היו נעלמות. או מיי גאד! מה זה? איפה זה? אין ביצים ואין שק, אין כלום למעט בולבול. אני והוא מסתכלים אחד על השני מבוהלים. ממצמצים, מסתכלים שוב, הוא מנסה להרגיע, אומר ש"אולי זה מהחום..", "ואם זה מהחום?" אני מחזירה לו בהיסטריה , "מה? החום המיס אותם? "
אמא, אמא תדע! אני מתקשרת אליה, היא לא עונה. אבא! אבא נעלמו לו הביצים! אבא לא עוזר..
הרופא! אז הרופא הסביר שזה טבעי ויש לבן שלי אשכים מובילים, ניידים, כאלו  שעולים מעלה מעלה וחוזרים כשבא להם. גם כשהתעקשתי והסברתי לו שאין שם שום דבר וכל העסק נראה כמו כלום, הוא עמד על שלו ובסוף השיחה, אני יכולה להשבע, הוא אפילו צחקק.
בערב, אחרי יומיים קשים ומעייפים, החלטנו לנסוע למיון, הילד לא רגוע, משהו מציק לו , אין מצב לעוד לילה שכזה, והתשישות מביאה איתה את כל התסריטים הרעים שיכולים לעבור בראש. מתארגנים ליציאה, התיק מוכן. דפיקה בדלת. סבתא נכנסת. הילד שמח, מוחא כפיים, מטייל בבית ומשחק.
"מה אתם רוצים מהילד? הוא נראה בסדר גמור..".

מה שרואים מכאן לא רואים משם

לכל אחד יש תקופות כאלה. תקופות בהן הכל תקוע. פתאום נופלים עלינו דברים לא טובים, בדרך כלל בצרורות. אנחנו שואלים את עצמנו מה?? מה אני עושה לא טוב? למה זה צריך לקרות? למה אני תקוע? למה זה קורה לי? יש מי שיאשים את עצמו, יש מי שיאשים את כל האנשים סביבו, את העולם ואת היושב במרומים. יש כמוני ששואלים את כל השאלות ומאשימים את כולם גם יחד. יש כל כך הרבה דוגמאות, גדולות יותר ופחות. הפעם, לקראת יום האהבה אני בוחרת להתרכז באלו שהובילו אותי בסופו של דבר למצוא את אהובי, החצי השני, האיש שלי, החבר הכי טוב שלי.
לב שבור הוא לב שלם
לפני שמונה שנים נפרדנו אני ובן זוגי באותם ארבע שנים. הלב שלי נשבר לרסיסים, במשך חודשים בכיתי על מר גורלי ,כאבתי כל כך עד שחליתי בדלקת ריאות קשה והקאתי דם, פשוטו כמשמעו. כל זה עד שהרופא אמר לי: "גברת, אני לא יודע מה תעשי אבל תתעוררי, תעשי משהו כי המצב שלך חמור". הרופא הזה, שלא הכיר אותי אישית, זיהה את המצוקה שלי, ראה דרכי וניער אותי.
כשחזרתי הביתה קיבלתי החלטה ברורה שהגיע הזמן לאסוף את השברים, לאחות את הפצעים ולהמשיך הלאה. למחרת, התקשרתי אליו אחרי חודשים שלא דיברנו ואמרתי לו: אני משחררת אותך. נפרדתי ממנו. הפעם בלב שלם. הלב שלי, לולא היה נשבר כך לרסיסים, לא היה נבנה מחדש לאהוב את מי שאני איתו ממש מאז. היום, אני כל כך שמחה על הפרידה הכה כואבת הזו ואני ממש מודה עליה.
כשסיימתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה, התואר שנתתי את כל כולי בו, עבדתי במכון אבחון נחשב בתחום. עבדתי חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום (לא כולל שלוש שעות נסיעה כל יום) והרווחתי 3780 ש"ח בחודש. כעסתי כל כך. הייתי ממורמרת מאוד ולא הבנתי כיצד זה יכול להיות. לימים גיליתי שלולא הייתי שם בתפקיד ההוא לא הייתי מקבלת את המשוב הראשון והחשוב בחיי, לא הייתי מכירה חברות נפלאות ולא הייתי ממשיכה ללימודי התואר השני. גם לא הייתי נשענת ומתנחלת בדירה של מי שהפך לימים לבעלי.
והיתה את התקופה הזו אחרי התואר השני, שמצאתי את עצמי מובטלת תקופה ארוכה, בבית עם שכן מטורף שקדח ודפק וניסר, כל יום מבוקר עד ערב בצמוד לקיר חדר השינה שלי. בתקופה ההיא לא קרה כלום וקרו הרבה מאוד דברים. אם הקדיחות לא היו מוציאות אותי מדעתי, לא הייתי עוברת לדירה הנפלאה שגרנו בה לאחר מכן והתגלתה כקרובה מרחק של חמש דקות למקום עבודתי החדש. בתקופה הזו היה לי הרבה מאוד זמן לחשוב ובה החלטתי את אחת ההחלטות החשובות בחיי. החלטתי שאני רוצה להתחתן. אני יודעת בוודאות שלא הייתי מתחתנת באותה שנה אם לא הייתי אז מובטלת.
באביב
השבוע בנסיעתי הביתה, כהרגלי מטיילת בחוסר שביעות רצון בין תחנות הרדיו, נעצרתי על השיר הזה של מיכה שטרית שתמיד התנגן לו ברדיו ואף פעם לא ממש הקשבתי למילותיו.
"קַבֵּל אֶת הַדִּין זֶה נוֹפֵל מִלְמַעְלָה
תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה גֶּשֶׁם, תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה חֹרֶף, וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
נַעֲבֹר אֶת הַחֹרֶף וְאַחַר כָּךְ נִרְאֶה
בָּאָבִיב, בָּאָבִיב, בָּאָבִיב"
אנחנו , בני האדם, אנחנו באמת קטנים כגרגיר החול, ובטוחים שאנחנו מרכז העולם. אבל לעולם יש תוכניות גדולות יותר. אולי אני משלה את עצמי, אולי זה נשמע דטרמניסטי, אבל החלטתי שנוח לי לחשוב שדברים יסתדרו כמו שצריך.
ברגעים כאלו לא נוחים, כואבים, תקועים, אולי כדאי לנו לקבל את הדין, לדמיין שהוא באמת מגיע מלמעלה, ממקום מחושב יותר, לשהות במצב, להתבונן, לתת למאורעות היום להרטיב אותנו כמו הגשם, להרגיע ולומר לעצמינו שזו רק תקופת חורף קרה ואפורה ולדעת שיש למה לחכות. לאחרי, כשיתבהר, לאביב. לעיתים זה יעבוד. אני בטוחה בזה. בפעמים אחרות זה ינעים לנו את התקופות הפחות נעימות שלנו בחיים.
האביב כבר מגיע..

על הורים וחורים ברשת

שלום, אני רוני ואני מכורה למסך.
אני מודה. אני כל כך מכורה שהשבוע מצאתי את עצמי לא הולכת לשירותים כי לא מצאתי את הטלפון. אני מניחה שיש בחוץ עוד רבים כמוני, אנשים חיים ש"מתים" רק לכמה שניות בתוך הטלפון. במיוחד היום כשאני אמא ואין לי הרבה זמן לפנאי, אני מוצאת את עצמי גונבת רגעים ובורחת לי לעולם הכאילו חברתי הזה, "מתעדכנת" בסטטוסים תוך כדי שאני בפקק, "פעילה" בשיחות ערות בקבוצות שונות במעלית בדרך למשרד, "נערצת " בלייקים על הפוסט שפרסמתי הבוקר תוך כדי ביסים בארוחת הערב. "חוגגת" ומברכת חברים בימי הולדתם. ומצ- חחחחח –קקת לי בקול גדול וכמובן מעדכנת ב- LOL.
בעלי שממש לא מבין וברור שהוא כאן המוזר, כי הוא היחיד בעולם שלא לוקח חלק בעולם הפייסבוק, מעיר לי בעדינות מפעם לפעם "את יודעת שאת מכורה". לפעמים תוך כדי ארוחת הערב רק מכחכח בגרונו או מסתיר לי לשניה את המסך תוך שהוא מעביר את ידו בדרך לסלט, ולעיתים הוא מדבר את השפה שלי ומשתתף איתי וכשיש בינינו חילוקי דעות הוא אומר לי "תעלי פוסט בקבוצה ונראה מה הרוב יגידו". ולמקרה שתהיתם הכלי הנהדר הזה כמובן שמשרת אותי נאמנה ואני תמיד צודקת.
התמכרות זו התמכרות זו התמכרות
זכור לי היטב אותו שיעור בלימודי התואר בפסיכולוגיה בו למדנו על התמכרות כמצב של תלות פסיכולוגית, ובחלק מהמקרים גם גופנית, בחומר או בפעילות כלשהם. ההתמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, והיא ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים .
התמכרות קשורה להפעלה של מערכת החיזוק במוח, ופועלת כמערכת של מסלולים עצביים אשר יוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים חיצוניים שנתפסים כגירויים חיוביים ורצויים. הפעלת מערכת החיזוק מהווה סוג מסוים של למידה, שבעקבותיה גדלה המוטיבציה לחזור על ההתנהגות שהובילה להפעלת המערכת.
אצלי הכל החמיר בתקופת הלידה (מה שנקרא "חופשת הלידה" בישראל) כשמצאתי את עצמי לבד, עם תינוק בבית. פתאום אין לי עבודה, אין אפשרות ליציאות לבית קפה עם חברות והנה מצאתי את עצמי בסטטוס חדש סביב האכלות, החתלות ולילות ארוכים ללא שינה. בתקופת לידה את מאוד ביחד עם תינוק ומאוד מאוד לבד. בהתחלה דאגתי מאוד להרחיק את הנייד מראשו של הקטן והטלפון היה מונח לו הרחק הרחק, אבל כמו שאמרתי זה היה בהתחלה. אחר כך הצטרפתי לכל קבוצה איכותית שקיימת בנושא אמהות/ רפואת ילדים/ חיסונים/ גנים/ אמהות בחל"'ד /הנקה/ שינה/ מה אומר צבע הקקי וכו'. ודאגתי לצלם את הקטן לפחות כל שעה. עם הנייד כמובן.
למדתי את הרשת החברתית היטב, איפה קונים, איך קונים, איך מביאים לייקים, מי מעצבן, מי מצחיק, מי חופר, מי עוזר, מי כמוני ומי לא וקיבלתי החלטות כבדות משקל ואפילו אנפרינדתי את כל מי שהעיז לשלוח לי בקשה למשחקים. (הודעתי מראש שאני הולכת לעשות את זה..) וגם את מי שהציץ לי בתמונות מלפני שנתיים ועשה לייק בטעות.
במקל בסרגל מה שבא ליד.. או -איך לבסוף חתכתי מהנייד
השבוע, בזמן שביליתי עם הבן שלי בגן השעשועים, בחצי שעת האור שנותרת לי אחרי שעות העבודה, יצא לי לצפות באמא שהיתה עסוקה מאוד בסמארטפון שלה בזמן שבנה הפעוט החזיק במקל והרביץ בילד אחר. מיותר לספר שהיא אפילו לא שמה לב.
זה היה הרגע שאני כן שמתי לב.
אנחנו ההורים, כל כך גאים בילדים שלנו, כל כך עסוקים בהם, עובדים שעות רבות רק בשביל שלא יחסר להם דבר, מחפשים להם את המסגרת ההכי ראויה, מלבישים אותם לתפארת, מאכילים אותם באוכל הכי בריא, רושמים אותם לחוגים הכי טובים, לוקחים קורסים בהורות, מזלפים ימי הולדת ומפיקים להם עוגות (לא טעות, רק בודקת תשומת לב).כל זה.. ובזמן שאנחנו איתם אנחנו בורחים בטיפשותנו לטלפון "החכם".
קצת לפני שאני מצטרפת לתוכנית גמילה למכורים למסך, אני עוצרת. שמה לי ולעצמכם מראה בפרצוף. אני מחליטה שאני לוקחת על עצמי לא לא להתעסק בנייד בשעתיים ביום שיש לי עם הילד היקר שלי.

היום עשיתי את זה בפעם הראשונה. השארתי את הסמארטפון בתיק ושיחקנו יחד בקוביות. לא צילמתי אותו אומר "מגדל" בפעם הראשונה, לא הסרטתי אותו מתגלגל מצחוק מרוב הנאה כשהוא יושב בחיקי. הייתי איתו שם בהווה ברגעים היפים האלה שלנו, שלא יחזרו במדויק מחר. בנינו לנו יחד זכורנות שישארו בראש נקיים וצלולים, זכרונות אותם אוכל לשלוף תמיד בקלות מזכרוני, ולא מאיזו תיקייה אבודה במחשב..
עכשיו תורכם לנסות.

אבן שפה סטריאוטיפית

גיא הוציא את העגלה מהרכב ולאחר מכן שחרר את חגורת הבטיחות ממושב התינוק והעביר אותו בזהירות לעגלה. אחר כך שחרר גם את החגורה של רון, בנו הבכור בן השש, והחזיק בידו.
הוא מיהר לחנות הכלבו לקנות טיטולים ומגבונים כי המלאי בבית נגמר ועוד שניה כבר סוגרים. תוך שהוא דוחף את העגלה בזריזות ומכוון לעלות למדרכה הוא רואה לשמחתו, עוד מרחוק, מעבר לכביש, אבן שפה משופעת לנוחיות עגלות או כסאות נכים. הוא שמח, כל הורה יודע כמה זה נחמד שהגישה נוחה עם ילדים. נעים כשחושבים עליך .
הם חוצים את הכביש בזריזות אך בזהירות, ולפתע רון נעצר."אבאאאאאאא..לא".
"מה לא?".
"אבא אני יודע מה כתוב פה".
"אוקיי", הוא ממהר ואין לו זמן.
"לא אבא!, כתוב פה לאם ולתינוק. אתה לא יכול לעלות פה. אסור!" הוא מתעקש בצייתנות של ילד.
"בסדר רון .. זה סתם.. בוא, אנחנו ממהרים". הוא מזרז אותו תוך שההוא עוד ממשיך למלמל..
"אתה לא אמא, יש לך שפם. הוא מצחקק. אתה לא אמא ואתה צריך ללכת מסביב. אולי ניתן לאשה הזו את התינוק ונלך אתה ואני לבד מסביב."
אבל זה לא סתם. זה חשוב!<
ואבא שלי הוא הטוב בעולם..
אבא, על פי פירוש המילון, הוא הורה ממין זכר. אמא, לפי פירוש המילון, היא הורה ממין נקבה. זהו. אז למה שזה יהיה אחרת?
בוא נאמר את האמת. זה נכון שבחודשים הראשונים לחייו, באופן טבעי התינוק מחובר יותר לאמו ויש אף המכנים תקופה זו השליש הרביעי של ההריון, ובמידה והאמא החליטה להניק אז הצורך והחיבור של התינוק באם בולט אף יותר. כל אלו מתחזקים היות והחוק במדינת ישראל מפלה ומאפשר לאם לשהות בתקופת לידה 14 שבועות, ואילו לאב אף לא יום אחד על מנת לעכל את השינוי החשוב בחייו.
אך כולם יודעים שמהר מאוד הטיפול בתינוק הופך שווה בין ההורים. האמא כבר לא נשארת כמו בימים עברו בבית עם הילדים בעוד האבא יוצא לעבודה. אשה היא לא רק אמא, היא אדם עם תחומי ענין, עם שאיפות וכיום כמפרנסת שווה היא חוזרת די מהר למקום עבודתה, וכך באופן טבעי החלוקה בטיפול בנושא משק הבית והטיפול בילדים הופכת שווה בין הורים.
בעיר שאני חיה בה, אם תטיילו ברחוב, יותר גברים מנשים נראים מטיילים עם עגלות תינוקות.
האבא של היום רוצה להיות מעורב בחיים של הילדים שלו. האבא של היום הוא לא רק מפרנס. האבא של היום נושא את התינוק במנשא תוך שהוא מזמזם שירים נעימים באוזניו, הוא מכין לו ארוחות ומאכיל אותו, הוא לוקח ומחזיר אותו מהגן. הוא מחליף לו טיטול, מקלח אותו ומרדים אותו. והוא עושה את זה כי הוא רוצה. כי חשוב לו.
ובאמת, בהתאם, יצרנים רבים כבר הספיקו להשכיל ולהתאים את עצמם. עגלות מיוצרות היום בצורה כזו שהן מתכווננות לנוחיותם של הגבר וגם האשה, כך גם מנשאים ומוצרים נוספים מעולם התינוקות והילדים.
אבא אבן
חברת אקרשטיין מגדירה עצמה כך "חברה לייצור, פיתוח ואספקת פתרונות בניה כוללים,המציעה מגוון של מוצרים פורצי דרך בסטנדטים הגבוהים ביותר ובאיכות לכל החיים". בתור מי שמגיעה מעולם הייעוץ הארגוני אני לוקחת את החזון שלהם ברצינות וטוענת כי אבן שפה שכתוב עליה "לאם ולתינוק" אולי היתה בעבר מוצר איכות עם כוונה טובה, אך כיום היא אינה יכולה להכלל כמוצר פורץ דרך. לא עוד.
וכמה אירוני שדווקא אבן דרך עלולה להחזיר אותנו אחורה, והשפה שכתובה על האבן הזו תשאר פה עוד שנים רבות ותחקק באמונותיהם והגדרותיהם החברתיות של ילדים כבר מגיל שש.

שאלת ביצה ותרנגול
והשאלה מה קדם למה, תמיד תהיה ברקע, האם המצב הוא כזה שיותר נשים מסתובבות עם עגלות ולכן לגיטימי לתבוע תבניות כאלו באדמה, ואולי אבני שפה כאלו בעצמן מכתיבות את השפה, את המציאות. אז מה קודם למה? הביצה או התרנגולת? והאם בכלל לתרנגול יש גם זכויות על הביצה..?
אני יכולה לסכם ולומר שאני לא מכירה משפחה שבה האבא הוא לא שותף פעיל, לא מכירה משפחה שבה האבא לא מטייל עם הילד בעגלה. לא מכירה!. לא יתכן שבשנת 2015 במדינת ישראל עדיין יחקקו באבן סטריאוטיפים מגדריים.

פוסט זה תוכנן להיות חלק ממהלך של קבוצת הבלוגרים של הכוורת, בו משתתפים מעל 40 בלוגים במטרה להוציא את אבן השפה בה דובר בפוסט, מן השוק. לשמחתנו, הודיעה לנו חברת אקרשטיין מיד עם העברת הבקשה להסרת האבן מן הקטלוג כי הם אכן מתכוונים לעשות זאת בהקדם והודו לנו על פנייתנו. אנחנו מסירים בפני אקרשטיין את הכובע על בחירתה לתרום להורות השיוויונית בישראל ומצפים לראות את האבן מוסרת מן הקטלוג בימים הקרובים.

אחד שכינה אותי קרמבו

כשהייתי ילדה קטנה הייתי ילדה חזקה, אסרטיבית עם המון אש וסקרנות בעיניים.
ידעתי מה רציתי וכל הזמן רציתי.
אני זוכרת.. כל כך הרבה רציתי שצעקתי כדי שישמעו. ורצתי ברחובות והייתי שרה בקול ומתפקעת מצחוק.
והיה אחד שכינה אותי קרמבו אבל הרוב קראו לי סירנה..
אבל אז בגן, הגננת הכריחה אותי לשים כתר עם נר על הראש ולרקוד בדיוק כמו שהיא אומרת ומאז חנוכה נהיה מבאס וגם השמלה השחורה שלבשתי לא רציתי ללבוש עוד.
כשהייתי בת חמש נולד לי אח קטן ונורא שמחתי. חשבתי שהוא שלי והוא היה כל חיי. אז קנו לי בובה, ויום אחד תוך כדי האכלות והחתלות, פרצה בי השראה והחלטתי לכרוך סביב רגלי זוג טיטולים וכך יצאתי לי לרחוב וקיפצתי בדילוגים. הרגשתי ממש כמו שהרגשתי בדרך לחופה ביום חתונתי.. אבל אז עבר זוג צעיר וצחקקו להם והבנתי שאולי הנעליים המקוריות שלי לא כל כך יפות, אז זרקתי אותן לפח וחזרתי יחפה הביתה.

ואני זוכרת את היום בו הפכתי לגברת בעל כורחי. המבוגרים הסבירו לי שצריך לשבת עם חצאית ברגליים סגורות, או רגל על רגל ואז הבנתי לראשונה שהגוף שלי הוא רק שלי ומרגע זה בדיוק כבר לא הרגשתי ככה.
אחר כך גדלתי, וכבר לא היו לי עיניים סקרניות, והתחלתי ללכת לאט והסתרתי בקפידה את ברכיי ובחרתי הרבה פעמים לשתוק ובניתי לי גבולות וקווים להתהלך בהם, מבלי לסטות.
וכך יצא שמתוך 5 שנות לימודי התואר לא פספסתי שיעור אחד.
ועשיתי כי צריך , ועשיתי כי נכון.
ולא עשיתי- כי אסור.
ולא מזמן נולד לי ילד, ואומרים עליו שיש לו עיניים גדולות סקרניות, ולעולם לא אסכים שהניצוץ הזה יסור מעיניו.
לקראת ראש השנה הקרב, כמו בכל שנה, אני עושה מעין חשבון נפש והשנה חוץ מלבש את סליחתו של כל העולם וחוץ מרק להודות על מה שיש, אני מבקשת סליחה מעצמי ומצווה אותי להיות אני.
להסיר את משתיק הקול, להשאיר את אנגליה באנגליה ואת גרמניה בגרמניה , לרצות לעצמי הכל, לרקוד חופשי איך שבא לי, להיות אשה, להיות יצירתית, לבכות ולהתפקע מצחוק.

תקופת לידה משותפת

ילד קטן שלי, ילד חופש שלי, מחר אתה הולך לגן.
ואני לא מצליחה לישון והעיניים שלי דומעות.
חמישה וחצי חודשים הייתי איתך בבית.
תקופה שלא תחזור, אולי התקופה היפה בחיי.
בטוח.
תקופת הלידה שלך.
היינו די לבד בימים. לבד ביחד.
באת אלינו בחורף הכי שחון והבאת איתך ריח משכר כמו הגשם.
הכרתי אותך עוד מהבטן וידעתי שתבוא כמו שבאת.
וידעתי שכמו שאתה נולד אני נולדת גם קצת מחדש.
וכמו שאתה גודל למולי אני גודלת גם כן.
אבא פגש אותך לפני, כך תמיד רציתי.
שזה האדם הראשון שתראה, האדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה.
רציתי שתהיה שלו כמו ששלי. שתדמה לו.
ובאת לכאן בסערה, כל כך שליו, וסחפת אותי לאי של שקט.
והיו ימים קשים שלא הצלחתי לשים לך חיתול, בימים כאלו למדתי כוחו של טיול.
ולראשונה בחיי הכרתי קצת אחרת את השמש
ואפשרתי לה לטפוח על ראשי ועורי.
ונחשפתי בחולשותי וגיליתי כח.
והייתי מוכרחה לחייך אליך כל היום כדי שתלמד להיות שמח.
ובחיים לא חייכתי כל כך הרבה לפני כן.
ופתאום חייכת אלי והתחלתי לצחוק ..וכך צחקת גם אתה.
והתגלגלנו מצחוק יחד
ולשנינו יש גומה אחת.
וכמה שרתי לך והלב שלי רקד.
ורקדנו יחד בגשם ונזכרתי כמה כיף זה מים ופרחים.
וכשאתה פה אני שוב משתטה כמו ילדה.
ואין יותר קסום וניסי מלהניק תינוק ולראות שהוא גדל.
ולימדת אותי לשתוק, לשקוט ולדעת לשחרר קצת, לאבד שליטה, להתגמש.
להיות אמא.
ואמן שיהיה לך טוב.