על הורים וחורים ברשת

שלום, אני רוני ואני מכורה למסך.
אני מודה. אני כל כך מכורה שהשבוע מצאתי את עצמי לא הולכת לשירותים כי לא מצאתי את הטלפון. אני מניחה שיש בחוץ עוד רבים כמוני, אנשים חיים ש"מתים" רק לכמה שניות בתוך הטלפון. במיוחד היום כשאני אמא ואין לי הרבה זמן לפנאי, אני מוצאת את עצמי גונבת רגעים ובורחת לי לעולם הכאילו חברתי הזה, "מתעדכנת" בסטטוסים תוך כדי שאני בפקק, "פעילה" בשיחות ערות בקבוצות שונות במעלית בדרך למשרד, "נערצת " בלייקים על הפוסט שפרסמתי הבוקר תוך כדי ביסים בארוחת הערב. "חוגגת" ומברכת חברים בימי הולדתם. ומצ- חחחחח –קקת לי בקול גדול וכמובן מעדכנת ב- LOL.
בעלי שממש לא מבין וברור שהוא כאן המוזר, כי הוא היחיד בעולם שלא לוקח חלק בעולם הפייסבוק, מעיר לי בעדינות מפעם לפעם "את יודעת שאת מכורה". לפעמים תוך כדי ארוחת הערב רק מכחכח בגרונו או מסתיר לי לשניה את המסך תוך שהוא מעביר את ידו בדרך לסלט, ולעיתים הוא מדבר את השפה שלי ומשתתף איתי וכשיש בינינו חילוקי דעות הוא אומר לי "תעלי פוסט בקבוצה ונראה מה הרוב יגידו". ולמקרה שתהיתם הכלי הנהדר הזה כמובן שמשרת אותי נאמנה ואני תמיד צודקת.
התמכרות זו התמכרות זו התמכרות
זכור לי היטב אותו שיעור בלימודי התואר בפסיכולוגיה בו למדנו על התמכרות כמצב של תלות פסיכולוגית, ובחלק מהמקרים גם גופנית, בחומר או בפעילות כלשהם. ההתמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, והיא ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים .
התמכרות קשורה להפעלה של מערכת החיזוק במוח, ופועלת כמערכת של מסלולים עצביים אשר יוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים חיצוניים שנתפסים כגירויים חיוביים ורצויים. הפעלת מערכת החיזוק מהווה סוג מסוים של למידה, שבעקבותיה גדלה המוטיבציה לחזור על ההתנהגות שהובילה להפעלת המערכת.
אצלי הכל החמיר בתקופת הלידה (מה שנקרא "חופשת הלידה" בישראל) כשמצאתי את עצמי לבד, עם תינוק בבית. פתאום אין לי עבודה, אין אפשרות ליציאות לבית קפה עם חברות והנה מצאתי את עצמי בסטטוס חדש סביב האכלות, החתלות ולילות ארוכים ללא שינה. בתקופת לידה את מאוד ביחד עם תינוק ומאוד מאוד לבד. בהתחלה דאגתי מאוד להרחיק את הנייד מראשו של הקטן והטלפון היה מונח לו הרחק הרחק, אבל כמו שאמרתי זה היה בהתחלה. אחר כך הצטרפתי לכל קבוצה איכותית שקיימת בנושא אמהות/ רפואת ילדים/ חיסונים/ גנים/ אמהות בחל"'ד /הנקה/ שינה/ מה אומר צבע הקקי וכו'. ודאגתי לצלם את הקטן לפחות כל שעה. עם הנייד כמובן.
למדתי את הרשת החברתית היטב, איפה קונים, איך קונים, איך מביאים לייקים, מי מעצבן, מי מצחיק, מי חופר, מי עוזר, מי כמוני ומי לא וקיבלתי החלטות כבדות משקל ואפילו אנפרינדתי את כל מי שהעיז לשלוח לי בקשה למשחקים. (הודעתי מראש שאני הולכת לעשות את זה..) וגם את מי שהציץ לי בתמונות מלפני שנתיים ועשה לייק בטעות.
במקל בסרגל מה שבא ליד.. או -איך לבסוף חתכתי מהנייד
השבוע, בזמן שביליתי עם הבן שלי בגן השעשועים, בחצי שעת האור שנותרת לי אחרי שעות העבודה, יצא לי לצפות באמא שהיתה עסוקה מאוד בסמארטפון שלה בזמן שבנה הפעוט החזיק במקל והרביץ בילד אחר. מיותר לספר שהיא אפילו לא שמה לב.
זה היה הרגע שאני כן שמתי לב.
אנחנו ההורים, כל כך גאים בילדים שלנו, כל כך עסוקים בהם, עובדים שעות רבות רק בשביל שלא יחסר להם דבר, מחפשים להם את המסגרת ההכי ראויה, מלבישים אותם לתפארת, מאכילים אותם באוכל הכי בריא, רושמים אותם לחוגים הכי טובים, לוקחים קורסים בהורות, מזלפים ימי הולדת ומפיקים להם עוגות (לא טעות, רק בודקת תשומת לב).כל זה.. ובזמן שאנחנו איתם אנחנו בורחים בטיפשותנו לטלפון "החכם".
קצת לפני שאני מצטרפת לתוכנית גמילה למכורים למסך, אני עוצרת. שמה לי ולעצמכם מראה בפרצוף. אני מחליטה שאני לוקחת על עצמי לא לא להתעסק בנייד בשעתיים ביום שיש לי עם הילד היקר שלי.

היום עשיתי את זה בפעם הראשונה. השארתי את הסמארטפון בתיק ושיחקנו יחד בקוביות. לא צילמתי אותו אומר "מגדל" בפעם הראשונה, לא הסרטתי אותו מתגלגל מצחוק מרוב הנאה כשהוא יושב בחיקי. הייתי איתו שם בהווה ברגעים היפים האלה שלנו, שלא יחזרו במדויק מחר. בנינו לנו יחד זכורנות שישארו בראש נקיים וצלולים, זכרונות אותם אוכל לשלוף תמיד בקלות מזכרוני, ולא מאיזו תיקייה אבודה במחשב..
עכשיו תורכם לנסות.